יש לי קשר מיוחד עם סבתא שלי.

חיבור עמוק ואהבה ללא גבולות.

 

כשאנחנו באים לבקר אותה

אני רואה על העיניים שלה כמה היא רוצה

שהילדים ייגשו אליה, יחבקו, ינשקו...

היא מתקרבת, מבקשת, משחדת

אבל הם בשלהם.

 

אני נקרעת בין הרצון שלי לרצות את סבתא שלי

והחלום שירגישו רבע מהרגשות שלי כלפיה,

לבין הילדים שלי, בחירתם ורצונם החופשי.

 

אני בוחרת להתבונן מהצד,

לאפשר לזה לקרות (אולי) לבד.

לא מכריחה, לא משכנעת ולא כועסת.

שמחה שהם מוכנים עוד לבוא איתי..

מאמינה שאהבה לא מגיעה בכוח,

בשוחד או בדיבורים.

 

הם יודעים כמה חשוב לי לבקר אותה,

מרגישים את האהבה והביטחון שיש לי כשאני לצידה,

רואים את החיבוקים שאני מרעיפה עליה

ולומדים ערכים שחשובים לי בבית כמו

משפחתיות, אהבה, שייכות וכבוד לגבולות שלהם.

 

בינתיים אני אמשיך להתרגש כל פעם מחדש

כשהם רצים לראות טלוויזיה במיטה שלה 😊