אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי להתייעץ עם מנחה הורים כאמא.
הוא היה אז בן 5, ילד מלא אנרגיה, דומיננטי,
מנהיג המוקף חברים ובלגניסט לא קטן..
אני, אמא דרוכה, עומדת על המשמר, מוטרדת מה יגידו הסובבים..
קצת כועסת.. מאוכזבת..
רודפת אחרי הבן שלי כדי לוודא שהוא מתנהג "בסדר"
ולא מפסיקה להעיר:
"חכה בסבלנות"..
"לא לדחוף"..
"תבקש יפה" ..
"תבקש סליחה"..
"תגיד תודה"..
ומה קורה באוטו חזרה?! עדיף לשכוח...
בפגישה המנחה הקשיב וביקש ממני רק דבר אחד-
בשבועיים הקרובים אל תעירי לו בכלל!
(אלא אם מדובר בסכנה אמיתית)
תפסתי את הראש..
זו היתה נראית לי המשימה הקשה בתבל!
אם לא אעיר לו איך ילמד?!
מה יגידו עלי ועל הבן שלי האימהות מסביב?!
אולי לא יהיו לו חברים מעכשיו?!
כעבור מס' ימים זה הגיע..
התחלתי להרגיש הקלה מטורפת!
אבן ענקית שירדה לי מהכתפיים..
השתחררתי מתפקיד השוטרת (ועוד ב"מרשם מנחה")😉
מה למדתי בתקופה הזו:
"במגרש הילדים" הם דוחפים, שורדים, צוחקים ובוכים..
רבים, משלימים (הרבה יותר מהר מאיתנו ובלי צורך לקבל סליחה).
מי שמפריע להם זה אנחנו המבוגרים, הם מסתדרים מצוין!
במבט לאחור ההערות שלי לא שינו את ההתנהגות שלו,
הוא זה הוא. אז לא חבל על האנרגיה??
שיניתי את הפרשנות שלי כלפי הסיטואציה,
מה שהוביל לכך שהפסקתי לכעוס עליו ולהתאכזב ממנו..
קיבלתי אותו ושיפרתי את היחסים שלי עם האהוב הקטן שלי.
הוא למד מצוין מהג'ונגל של הילדים מה מותר ומתי עבר את הגבול
גם בלי ההערות שלי..
האימהות מסביב אולי הרימו גבה אבל הבנתי שהבן שלי
הרבה יותר חשוב מהן!
המשיכו להיות לו חברים.. 😊
הוקל לי.. הוקל לו..
היום כמנחת הורים אני משתפת אתכם
בעצת הזהב שאני קיבלתי בזמנו-
קחו לכם שבועיים ונסו את זה גם..
מה יש לכם להפסיד?!