מהימים האלה

שאת קמה עצבנית

ואין לך מושג למה...

 

כעסתי.

נזפתי.

הערתי.

רטנתי.

 

עצרתי.

נשמתי.

נרגעתי.

לחשתי לה באוזן-

סליחה מתוקה שצעקתי עליך,

את ממש לא אשמה.

זו אני שצריכה להירגע.

 

חייכה.

חיבקה.

נישקה.

 

ראתה

שמותר לכעוס בבית.

למדה

שהבחירה להירגע היא שלנו.

חוותה

את עוצמת המילה "סליחה".

הרגישה

את נפלאות החיבוק.

 

היה שווה לקום עצבנית לא? 😊